רגעים טובים ויפים

והיו הרגעים היפים במושב.

אל תשכחי, אני אומרת לעצמי, את הדברים הטובים והיפים.

אכן גם אותם יש להנציח.

בגיל מוקדם,בערך 4,5,אמא למדה אותי את האותיות וגם לקרוא.נמחקו לי מהזכרון רגעי ההשקעה הללו.

אני רק זוכרת ומעריכה מאוד מאוד,שלמרות ,לפי ידיעתי,שהכסף הספיק בקושי לפרנסה,קנו לי ספרים.לפחות אחת לחדשיים.

הייתי קוראת כבר בגיל 5. גם לימדו אותי על שעון.

זוכרת את השאלה הראשונה בבית הספר בכיתה א'.המורה ציירה שעון ושאלה מי יודע מה השעה: הצבעתי ועניתי: 6! זה היה נכון כמובן.

זוכרת שאמא היתה בחוץ,תולה כביסה והיתה מבקשת שנגיד לה:על מה עומד המחוג הקטן ועל מה המחוג הגדול.לפי זה ,אמרה את השעה וכך קלטנו.

ופעם בהיותי בת 5, הייתי חולה.תמיד היו לי דלקות באוזניים(כנראה מרוב הבכי ששמעתי) והיו לי דלקות בגרון(לא יכולתי/לא היתה לי זכות להביע משהו).

בקיצור,לא שלחו אותי לגן.היינו רק אמא ואני.ואמא באה עם ציור של תפוח עץ.הביאה צבעים והיתה לידי.אני צבעתי. היתה לי אמא לידי, נטו,רק שלי.זה חרוט היטב בזכרוני.

לפי תמונות מגילאים קטנים,אמא השקיעה בי בצילומים.זה משותף לנו.גם אני אהבתי לצלם ולהנציח את המשפחה. כן, זה משותף.

היה יתרון באמא שמחליפה את האחות במושב.כשהיו מחסנים בכיתה, הייתי בורחת מפחד הביתה.הכיתה גבלה בשדות שלנו. למחרת אמא היתה לוקחת אותי למרפאה ומזריקה לי בעצמה.לכאורה,פחות כאב לי.

תמיד פחדתי ממזרקים.אמא היתה קצת מפחידה אותנו שנאכל, אחרת תזריק לנו...

אמא תפרה לי חולצה, ביד.לא היתה לה מכונת תפירה והיא ממש במו ידיה תפרה לי ולאחותי חולצות.מעין גופיה כזו,לבנה. כל הכבוד לה,זה לא קל.

אמא לימדה אותנו היכן חותכים את העוף,כדי לבשל.מצחיק היום,כשיש שפים צעירים כל כך לספר זאת,אבל הבישול היה חלק מהמטלות של הבית.גם ניקינו גם כיבסנו ביד.

עד כה ,בינתיים,

רחל.

סלחי לי בתי

בתי , אנא סלחי לי.סלחי לי על הבכי הרב שנאלצת לשמוע.

סלחי לי על שלא חיבקתי אותך מספיק.

סלחי לי על שהייתי עסוקה בעבודה בהישרדות ולא יכולתי להעניק לך זמן איכות.

סלחי לי על שלא סרקתי אותך מספיק.את מופיעה בתמונת הכיתה פרועה בשתי השנים הראשונות.זה כנראה לא מקרי.

סלחי לי על שמצאתי בך את התמיכה,במקום בעצמי.אבל לא יכולתי לשאת את עודפי הצער והכאב.את היית לידי, קרובת המשפחה היחידה שהיתה לי, אחרי שאיבדתי בשואה הורים ומשפחה.

סלחי לי על הפחד לאבד שוב אדם אהוב.

סלחי לי על שלחמתי על מה שהעניק לי מעט בטחון עצמי.זה התבטא בקנאה לאביך משם הדרך לריבים וצעקות נטוותה מיידית.

הצעקות,הריבים,הבכי הם היו מנגינת חייך בשנים הראשונות.סלחי לי על כך.

סלחי לי על שלא חשבתי כי הרשמים הללו יותירו בך צלקות עמוקות.

סלחי לי על שלא השארתי לך מקום לבכות,לצעוק,לרצות.

סלחי לי על שכאבת את כאבי ושחררת אותי מעט ממצוקותי.

גם לי היה קשה,בתי.

סלחי לי על ששחררתי אותך מוקדם מדי מתשומת לבי.חיי היו קשים ובקושי שרדתי בנסיון לשקמם.עבדתי להאכיל גם את יתר אחיותייך.

סלחי לי על שנאלצת ליטול חלק נכבד מעבודות הבית וגידול אחיותייך הצעירות.

סליחה על שלקחת על עצמך, מבלי יכולת לסרב,ללמד ולעזור להן להתקדם בלימודים.

סליחה שהיית צריכה להכין להם אוכל ,לכבס ,לסרק ולהלביש.

סליחה על שלא הייתי קשובה לתחינתך: מילה טובה, עידוד.תמיד סמכתי עלייך.את מסתדרת.

סליחה שאולי גם ראיתי בך את הצד החזק של אביך והיית בעיני כמוהו,ולכן אולי לא סבלתי אותך.

סליחה על שתמיד הופלית לרעה ולא הבנתי שלמרות שאינך צריכה דבר ויש לך "הכל", את רק רצית להיות נאהבת מעט .לא שותפה לנטל, אלא קצת ילדה שאמה אוהבת אותה.

סליחה שזה היה התפקיד שלי בחייך, אני עזרתי לך להיות מי שאת: רגישה,עוזרת,עצמאית!

סליחה בתי, שלא כלכלתי צעדי באהבה. לא היה מקום לאהבה בתוך עצב ואכזבה.

סליחה לי לעצמי על ההתנהלות בחיי, שפגעה בי והעבירה שנותי בהתמקדות בסבל.

סלחי לי בתי, סלחי לי, עצמי,

בתי את עצמי.

סלחי לעצמך בתי, סלחי לי ואוכל לסלוח לעצמי!

רחלי.

כאשר ילד אומר

כאשר ילד אומר לי בגן: "הם לא משתפים אותי!", אני מקשיבה. מבינה את הכאב של קטן הממדים שכרגע כל רצונו מתבטא בלהיות "IN". בשניה הבאה אני חושבת בליבי :


א. זה לא כזה נורא (זה ענין של פרופורציות בחיים),
וב.מותק,הכל תלוי בך!"


מעשית, נפתרת הבעיה בכל מיני דרכים : או פניה אל החבורה ה"לא משתפת" ובקשת שיתוף, בד"כ זה עובד, או מציאת חלופה מעניינת לרך ,שתפיג את הכאב הנורא.


ומה הקשר אלי כבוגרת:

לעיתים אני מרגישה ש"לא מספרים לי הכל", לא מערבים אותי בהתרחשויות,לא עונים על ציפיותי החברתיות באופן כללי.

אם אני מעלה את סיטואציית הילד שלא שיתפו אותו ומעמידה עצמי כאחראית בוגרת ומביטה על עצמי ועל התחושה הכואבת שבי,ואני מבינה ש:


א.זה ממש לא נורא (פרופורציות)
וב. חיי מתנהלים באחריותי בלבד!


קל מאוד להאשים את החברה, הרבה יותר קשה לקחת אחריות ויוזמה וליצור לעצמך מצב שונה ,בו תחושותיך רובן תהינה נפלאות.


שבת ברוכה ,מלאת מחשבות טובות,

רחלי.

הבת

הבת של איבה
פתאום בתוך המולת הילדים וההורים המגיעים לגן, מקצה החדר אני קולטת אותה.

אני רצה אליה ו"נופלת על צוארה" כמו שכתוב בתנ"ך, עם כל המשמעות.


אולי עשרים שנים לא ראיתי אותה. היא לא השתנתה ,נותר בה אותו דפוס פנים המוכר לי מהילדות. היתה המומה לרגע מההתנפלות, אך הזכרתי לה את שם אבי וההתלהבות החלה.

החלפנו מידע על עברנו המשותף במושב, על המכרים והמשפחה.
מה שכעת אני יודעת שכל רגע של שהייה במחיצתה הביא אלי את מראות השדות, הגידולים והאדמה החרושה. חייתי מחדש את העבודה והחיים הקשים בחקלאות, שהיום אני מברכת על היותם חלק מקיומי.


במיוחד זוכרת אני את הוריה שעבדו מאוד קשה ובמסירות מקודשת את האדמה ויבולה. יכולתי לחוש ממש את כל העבר ההוא בגוף ובהילה העופפת את גופה של שרה הבת של איבה.


והמילים שדיברה וחכמת החיים שבקעה מגרונה, היא בדיוק החכמה אליה מתגעגעים. חכמת התנהלות מהתקופה בה החיים היו ממש פשוטים ובני אדם היו מחוברים להווה, לגוף לאדמה לגשם לשמש לטבע...פתאום זה היה כמו לחזור אל עץ אלה עתיק ועוצמתי שאהבת להיות במחיצתו בילדות.


המפגש הנהדר הזה הציב בעבורי מראה לכל מה שהיווה אבן יסוד לקיומי. ראיתי את הקשיים ואת שמחת החיים, את התובנות שהביאו אותי להעריך ולאהוב את הקיים ,להתפלא ולהודות בכל יום מחדש על היצרה המדהימה : החיים!

אני מסתכלת על הנכד ורואה בדיוק את אביה רק בקטן...

לא זוכרת למה בכיתי, אבל בטוח שהסיבה הצדיקה...
רחלי.

לפעמים כמו איה

איה ספוגת מידע שרכשה בחמש שנותיה הרכות. מקרינה "הכל בסדר".


מעיינת בספר שאינה יודעת לקרוא מבחינת הכתב, אך מהרבה בחינות אחרות היא כן יודעת. מעלעלת בדפים ומספרת בקול לעצמה ולכל מי שנמצא בטווח השמיעה את התרשמותה .


כאשר כל ילדי הגן עסוקים בבניית חומות ובתים שנראים כמו שרטוט לפני בנית בית, אצים רצים ממקום למקום, איה לוקחת את מבנה תאטרון הבובות ומכריזה על הצגה קרבה ובאה. משוטטת לפני המתקן העטור בוילון ומודיעה על ההצגה המיועדת.

בבליל הקולות הטרודים בעשיה, נשמע גם קולה. מדי פעם מי מהילדים מטה אוזן להצהרתה, גם אני מנסה להקשיב למילותיה. היא הולכת כה וכה,לא מתרחקת מהמבנה שחלילה לא יעבור לשליטת זרים וממש לא אכפת לה אפילו אם מישהו עוצר או מקשיב. היא רוצה להכריז. מן תפקיד שכזה שלקחה על עצמה.

ואני מנסה להבין מדוע היא מרשימה אותי. מה בעצם קורה?

והבנתי.

היא מזכירה משהו ממני. בילדותי ובבית הספר מעולם לא הייתי בתוך הקבוצה וגם לא היה אכפת לי. עולמי היה מלא והעשרתי אותו מדי יום בקריאה ובשמחת הקיום שכללה אהבת הטבע וקולותיו, כתיבה, ובקיצור ההוויה כשלעצמה.


והקטע של ההכרזה, הריהו דומה למשפט שבא לי פתאום לכתוב על ה-WALL בפייסבוק.זה יכול להיות חרוז, משחק מילים או סתם משפט עם תובנה מופשטת שאי אפשר להסביר. מי שימצא חיבור ,שמחה בשמחתו. אני אומרת מתוך כל הסיבות שבגללן אומרים/כותבים משהו.

הסיבות יכולות להיות:

שמירת קשר עם הסביבה, אמצעי תקשורת. למה? השרדות בשורה התחתונה. רוצה לבד אבל שמישהו יהיה בסביבה למקרה הצורך.


רעיון שצץ וראוי להיבדק מנקודות מבט שונות.


הבעה מנתבת מחשבה, הבעה יוזמת יצירתיות הקורא/המאזין.

OVERLOAD , כבר "נשפך" מהמיכל.לפנות מקום.

אני משמיע אני קיים, לפחות בעיני עצמי במושגי בני אנוש.

בטוחני שיש עוד המון מה להוסיף.

אבל איזה יופי! איך ילדה קטנה, חמודה ונבונה בת חמש מלמדת אותי להתחבר לילדה הקטנה שבי ולאהוב אותי/ה.


הקורס של העולם. באתי לעבוד בגן ויצאתי לומדת.

באהבה רבה לכל הילדים הקסומים,


רחלי.

מיוחדת

שלי לא מתלוננת,שלי לא בוכה.שלי מתבוננת.

עם שלי יש לי קשר מיוחד,עמוק ועתיק,קשר נשמתי.
היא מלמדת אותי להתחבר אל עצמי.
היא בת חמש וחצי,רזה כמו שהייתי בילדותי. בוחנת הכל וחשה את השונות בינה לבין האחרים.
לא אכפת לה, כך נדמה. היא סקרנית, אך לא תוקפת בשאלות.
מחברת עובדה לעובדה,בשקט המופתי שלה ומגיעה למסקנות.
נדמה כאילו היא חד מימדית. כל כך רזה שכמעט לא רואים כלום מהצד.אליה צריך להביט מקדימה,פנים אל פנים,ישירות.
  כל הילדים שועטים,צועקים,משחקים,רצים, המולה.
אם ישוט מבטי סביב, אראה אותה מתבוננת בי, כמעט תמיד.
אני מחייכת חיוך קטן, היא משיבה באותה מטבע. אנחנו מדברות בשפה אחרת,כמעט ללא מילים. אין צורך.היא יודעת את תפקידה ואני עדיין מנסה להבין את מקומה בחיי.
האם היא משמשת מראה לי?
האם עלי ללמוד מן השקט שלה את חכמת הקבלה של החיים?
האם לספוג משלוות רוחה ולמתן את סערת רוחי?
האם היא מאפשרת לי לגעת ממש בילדה שבי שאליה אני כמהה להתחבר?
   בבוקר, עם כניסת הילדים לגן,הם עטים על המשחקים שהנחתי על השולחנות ומתעמקים בהם.
שלי יוצרת תמונה מכפיסים מגנטיים צבעוניים על גבי לוח,בשקט האופייני לה.התמונה צבעונית,מרגיעה ומתאפיינת בניואנסים קטנים בהם באה לידי ביטוי חכמתה.
ישבתי לידה ויצרתי אף אני.הזדמנות לבחון את יכולותי ולשוב כמה עשרות שנים אחורה בזמן.
היא שקטה. ילדה מסקרנת.
אני לא מתאפקת ושואלת אותה:"מה תרצי להיות כשתהיי גדולה?"
"רופאה!",היא משיבה בחיוך,ואני יודעת כי היא רצינית בתשובתה וביום מן הימים עוד נשמע עליה.
היא כאילו באה לכאן מעולם אחר,מימד אחר,בשליחות כלשהי .
נחמד לי שהיא מוצאת בי ענין ומביטה בי,אך המבטים הללו גורמים לי לשאול את עצמי המון שאלות.
אני מכבדת את התפקיד שלה, בקטע המפגש הזמני של חיינו.

  כל הגן יצא לצפות בהצגה לילדים.
צעדתי בראש החבורה ובאופן טבעי אחזתי בידה של שלי,שכמעט תמיד בסביבתי וחשתי בדיוק את אותה תחושה שהיתה קיימת בדמיוני,כאשר אני לוקחת את הילדה שבי לטיול.איזו ברכה!
ישבנו באולם,הגן תפס שורה לרוחב האולם,אני בתחילת השורה ושלי מימיני.
ההצגה החלה .בלילה הקודם,היו לי קצת סיוטים ובהם אחד הילדים,בורח לי בתוך אולם ההצגות ומתחבא ואני רצה אחריו ולא רואה איך זה נגמר.בקיצור הייתי עייפה.
הקשבתי להצגה והחלטתי לעצום את עיני בהסוואת החשיכה. אני רגועה,ילדי הגן "כבולים" בין השורות ויש עוד שלושה הורים מלווים והגננת עימנו,משגיחים.
לאחר כמה דקות בעיניים עצומות אני מציצה לימיני ורואה את שלי מביטה בי.היא כמו מבינה אותי,אינה צריכה לשאול כלום.אני מחייכת,היא משיבה חיוך וממשיכה בצפייה בהצגה.
אני מרגישה כי אלהים שלח מלאך מלווה,מדריך להכרתי ובעיקר מדהים בשקט שבו.

רחלי.

הילדה שהייתה,הילד שאיננו ואני-מפגש

אני רואה אותך. ילדה רזה, שיער שטיני פזור,מחייכת.


את היא אני בת תשע.

החיוך שלך הוא החיוך שהיית רוצה לחייך.

התחלתי לחבב אותך ולחוש אמפטיה אלייך.אפילו יכולה לחבק אותך.

אני מצליחה להניע אותך מהתמונה. את זזה.תנועות של ילדה עליזה,או לפחות רוצה להיות עליזה.

אני מחבקת אותך,חיבוק של פגישה ותחילתה של אהבה.את שמחה.את נצמדת אלי,רוצה עוד ועוד להיות מחובקת עימי.טוב לך.מרגישה בטוחה אתי.כעת החיוך הוא אמיתי,שמח,רגוע.

"מה עושים היום?" את שואלת.


"היום יש לי הפתעה עבורך!" אני עונה."שימי ידך הקטנה והענוגה בידי ובואי איתי".


"לאן?",את שואלת. לך זה ממש לא משנה,העיקר שאת איתי וטוב לך ואת בוטחת בי.

"אנחנו נלך לפגוש ילד בן 12!" אני עונה ומביטה אליה, אפופת סוד.


"איפה ניפגש?",את שואלת.

ואני עונה לך:"בשדות הירוקים,הרחבים,ליד הנהר הגדול,של פולניה!"

והנה אנחנו בשדות,הולכות ומפנימות את המרחבים הירוקים,את ציוצי הצפורים ואת שיחי האוכמניות הפזורים בצדי הדרכים.

"הנה הוא קרב,בא מולנו!",אני מודיעה .


ילד בן 12, מכנסיו הקצרים קרועים, עוטה חולצה בלויה שרבים בה החורים על הבד.יחף,עצוב ושפוף,חסר אונים כמעט.


"מי זה?" את שואלת אותי בתמיהה.

"זה אבא שלי ומן הסתם גם שלך!" ,אני מסבירה וממשיכה בדברי:"הוא הצליח לברוח ממחנה הגסטפו, אין לו לאן ללכת.הוא פגש אישה שסיפרה לו שאין לאן לחזור,הגטו סגור,אין יוצא ואין בא. הוא לא יודע מה לעשות!"


"מה לדעתך נוכל לעשות?",היא שואלת אותי."הרי באנו לפגוש אותו מן העתיד,69 שנים אחרי הארוע.לא נוכל לעזור לו באוכל או בכסף,לא בשום אמצעי פיזי."
ואני עונה לה:
"נוכל לחבק אותו,כמו שאנחנו מתחבקות,לתת לו תחושת חום ואנרגיות לעוד כמה שנים!"
שתינו קרבות אליו, הוא מזהה אותנו וארשת פניו העצובה משתנה והוא מחייך אלינו קלות. אנו מרגישות שהחיוך אמיתי, מחבקות אותו בחום ומעניקות לו תחושת חמימות , כמיטב יכלתנו.


"איך זה זה שאתה מחייך?", שואלת הילדה שהייתי.

הוא עונה מתוך תמונת החזון שמופיעה מולו:"אני שמח שאתן לבושות יפה ונקי,מרגישות בטוח,יש לכן בית לחזור אליו ואוכל לאכול,וזה נותן לי תחושה טובה".
זו היתה רק הצצה לעולמו של הילד הנודד,חסר הבית והמשפחה,אשר ברגע אחד הפך בוגר ושורד.


הגיע רגע הפרידה.
פני הילד לובשים ארשת תכליתית והוא אומר לנו:
"אני ממשיך בדרך המיועדת לי, רק כך אוכל להביאך לעולם, אז נתראה שם,בעתיד!"
"האם תזכור אותי?" שואלת הילדה.
"אני אעניק לך את שם אימי ואזכור אותך תמיד!", עונה הילד בן ה-12,המתרחק מאיתנו לעבר גורלו. צעדיו נראו מעודדים במעט...


אני אוחזת ביד הילדה הקטנה שהייתי ומעבירה אותה בעדינות חזרה לתמונתה.
"אין לי כוח לעבד את הנתונים הללו כעת", אני אומרת לעצמי ולוקחת נשימה עמוקה. "אולי עוד אחזור על המפגש שהעניק לי הזדמנות לעודד נשמה פצועה ובודדה ולצבוע את העבר בצבע קצת יותר בהיר".


רחלי.

ילדה - כותל

זועקת את המועקה של הדור השני.



מלחמת העולם השנייה הסתיימה.

בחור ובחורה,יתומים מכל שריד משפחה,עולים ארצה לאחר שייט זוועות בים התיכון.


הם מגוייסים מייד לצבא,לפלמ"ח.

קיימת סכנת הישרדות בארץ.

אין זמן לפינוקים. גם אין מי שיפנק.

מלחמת השחרור הסתיימה.

יש מדינת יהודים!

זוג עומד תחת החופה.


אין אבא, אין אמא, אין סבא, אין סבתא, אין דודים, אין אחים.


אין גם חגיגה. העדים הם תושבי המושב: כפר יהושוע 1950.

יש דמעות ובכי: "לו היו ההורים כאן לראות".

נולדת ילדה.


הנה הנקמה!


הסיפורים מחלחלים מן האוזן אל הנפש הקטנה.

לפני שלמדה ללכת,היא כבר יודעת כמה סבל יש בעולם.


אמא רק בוכה, איך אפשר שלא לבכות לפחות, אם לא משתגעים.היא היתה רק בת 8.

אבא רק עובד קשה ומספר ומספר. הוא היה בן 12 ויש לו המון מה לספר.

זוכר כל פרט, רחובות, שמות. הוא מספר 5 שנות מלחמה משך 52 שנה.


הילדה הקטנה מקשיבה, מרחמת, מגוננת.


מישהו צריך למלא את מקום האם החסרה של אמא. מי פנוי?

ילדה בת שלוש.

יש רתיעה מלהיקשר לייצור הקטן הזה, שמא חס וחלילה תבוא שואה ויאבדו אותו גם.

מעניקים אוכל,בגדים,כל מחסורו,פרט ליחס אוהב גלוי.


ילדה- כותל .


הכותל בנוי מאבנים והכותל רק סופג, חזק.

לבכות מותר בסתר, בתוך הכרית בלילה כשההורים ישנים, אחרת יהיו הערות של השוואה:


"את לא יודעת כמה טוב לך לעומת מה שעברנו!"

וזה נכון, אין מה להשוות. אבל מזל שאפשר בלילה לבכות.

לבכות בגיל 8 על כמות הצער בעולם.


לבכות ואפילו לא להיות מודעת שקיים דבר כזה שנקרא אהבה וטיפוח.

לבכות מתוך הבנה שיש לך הורים שהם בפנים מרוסקים, אי אפשר לדרוש מהם עוד.

הילדה חיה וגדלה, זו דרכו של עולם.

תמיד רוצה לרצות ולהשיג תוצאות טובות בחייה למען לא תתגלנה חולשות אצלה,למען ההורים,רק שלא ידעו עוד צער ועצב וכעס בחייהם.

הזמן עובר, התמונה ברורה יותר ויותר .אין כאן אשמים, יש שורדים!

רואים את הצד הטוב : החוזק, העצמאות, השליטה והאחריות האישית על החיים.

כאשר החנק גובר מדי פעם, צפים הרחמים העצמיים ואפשר ומותר כבר לבכות.


מותר ואפשר גם לשתף בכתב ובאינטרנט ובשיחות.

מבינים התנהגויות, מבינים יותר מערכות יחסים במשפחה.

החנק הזה נמצא אצל רבים מבני הדור השני והבעתי קמצוץ ממנו.

נשמות הנספים היקרות, תהא נשמתכם צרורה בצרור החיים!

רחלי.

החיבור והתוצאה

מביטה בתמונות ההורים בצעירותם:

א ב א   

(חתיך)                                                                                                             

א מ א בעלת יופי מיוחד

איזה מזל!

ותוצאה משביעת רצון:
(הלוואי והייתי מודעת באותה עת בה צולמה התמונה)

הסבר לדור העכשוי:
בשנות החמישים והשישים, היו צלמים מסתובבים ביישובים ,עוברים מבית לבית ומציעים את שרותי הצילום.
כמובן בשחור ,לבן.
הם גם היו הבמאים, בשילוב עם רצון ההורים.
כאן אני למעשה אוחזת ספר, שזה היה מכובד ומוערך. ובהמשך אציג את התמונה השלמה.ברור שבפוזה הזו,אי אפשר לקרוא!
וזה מצחיק,  את מי מרמים פה?
במקרה הזה לא רימו אף אחד, אני הייתי ממש ממש תולעת ספרים.
ע ו ב ד ה :

איך הבימוי? אה?

העיקר שמובעת כאן צניעות, רואים את הלחץ של "לא לזוז מהפוזה" ואת הרצון שלי שתהיה תמונה מוצלחת.
למה?  לא יודעת.

פגישה מחודשת עם הילד הפנימי

אני עומדת לשתף אתכם בתהליך, שאני יודעת מה אעשה בו,אך איני יודעת לאן הוא יוביל.
בגדול זוהי פגישה מחודשת שאני מבקשת לעשות עם הילדה הפנימית שבי:
להביט בה ,
להכיר אותה,
לנסות להבין אותה על סמך זכרוני ועל סמך חווית הצפיה,
לאמץ אותה אל ליבי,
לאהוב אותה בשל היותה מי שהיא,
ומכאן ...
ה כ ל   פ ת ו ח !

אומרים כי תהליך קבלה זה, של עצמך, מגביר את שמחת החיים, מגביר את תחושת הקלילות,
מגביר את האהבה העצמית ובכך מאפשר פתח לאהבת הזולת, חמלה, הבנה וקבלה.

אז החלטתי להתחיל בדרך משלי, מתוך התמונות.

למען האמת, יום אחד כשעשיתי סדר, אחזתי באלבומים ונפלה לה תמונה שלי.
הבטתי בה
ופתאום חשתי את החיבור וההבנה אל דמות הילדה הזו.
היה זה רגע קדוש ועוצמתי. משהו פנימי זע בתוכי.
באותו רגע הבנתי, כמה לא הייתי מחוברת לדמות הזו וכמה טעיתי בהערכתי אליה.

הרגע חלף ומאז חיפשתי לשוב ולחוש את החיבור העוצמתי, מלא הרגש והאהבה.

"כל דבר בעיתו"
חלפו כשנתיים וכנראה הגיע הרגע הנכון.