אני רואה אותך. ילדה רזה, שיער שטיני פזור,מחייכת.
את היא אני בת תשע.
החיוך שלך הוא החיוך שהיית רוצה לחייך.
התחלתי לחבב אותך ולחוש אמפטיה אלייך.אפילו יכולה לחבק אותך.
אני מצליחה להניע אותך מהתמונה. את זזה.תנועות של ילדה עליזה,או לפחות רוצה להיות עליזה.
אני מחבקת אותך,חיבוק של פגישה ותחילתה של אהבה.את שמחה.את נצמדת אלי,רוצה עוד ועוד להיות מחובקת עימי.טוב לך.מרגישה בטוחה אתי.כעת החיוך הוא אמיתי,שמח,רגוע.
"מה עושים היום?" את שואלת.
"היום יש לי הפתעה עבורך!" אני עונה."שימי ידך הקטנה והענוגה בידי ובואי איתי".
"לאן?",את שואלת. לך זה ממש לא משנה,העיקר שאת איתי וטוב לך ואת בוטחת בי.
"אנחנו נלך לפגוש ילד בן 12!" אני עונה ומביטה אליה, אפופת סוד.
"איפה ניפגש?",את שואלת.
ואני עונה לך:"בשדות הירוקים,הרחבים,ליד הנהר הגדול,של פולניה!"
והנה אנחנו בשדות,הולכות ומפנימות את המרחבים הירוקים,את ציוצי הצפורים ואת שיחי האוכמניות הפזורים בצדי הדרכים.
"הנה הוא קרב,בא מולנו!",אני מודיעה .
ילד בן 12, מכנסיו הקצרים קרועים, עוטה חולצה בלויה שרבים בה החורים על הבד.יחף,עצוב ושפוף,חסר אונים כמעט.
"מי זה?" את שואלת אותי בתמיהה.
"זה אבא שלי ומן הסתם גם שלך!" ,אני מסבירה וממשיכה בדברי:"הוא הצליח לברוח ממחנה הגסטפו, אין לו לאן ללכת.הוא פגש אישה שסיפרה לו שאין לאן לחזור,הגטו סגור,אין יוצא ואין בא. הוא לא יודע מה לעשות!"
"מה לדעתך נוכל לעשות?",היא שואלת אותי."הרי באנו לפגוש אותו מן העתיד,69 שנים אחרי הארוע.לא נוכל לעזור לו באוכל או בכסף,לא בשום אמצעי פיזי."
ואני עונה לה:
"נוכל לחבק אותו,כמו שאנחנו מתחבקות,לתת לו תחושת חום ואנרגיות לעוד כמה שנים!"
שתינו קרבות אליו, הוא מזהה אותנו וארשת פניו העצובה משתנה והוא מחייך אלינו קלות. אנו מרגישות שהחיוך אמיתי, מחבקות אותו בחום ומעניקות לו תחושת חמימות , כמיטב יכלתנו.
"איך זה זה שאתה מחייך?", שואלת הילדה שהייתי.
הוא עונה מתוך תמונת החזון שמופיעה מולו:"אני שמח שאתן לבושות יפה ונקי,מרגישות בטוח,יש לכן בית לחזור אליו ואוכל לאכול,וזה נותן לי תחושה טובה".
זו היתה רק הצצה לעולמו של הילד הנודד,חסר הבית והמשפחה,אשר ברגע אחד הפך בוגר ושורד.
הגיע רגע הפרידה.
פני הילד לובשים ארשת תכליתית והוא אומר לנו:
"אני ממשיך בדרך המיועדת לי, רק כך אוכל להביאך לעולם, אז נתראה שם,בעתיד!"
"האם תזכור אותי?" שואלת הילדה.
"אני אעניק לך את שם אימי ואזכור אותך תמיד!", עונה הילד בן ה-12,המתרחק מאיתנו לעבר גורלו. צעדיו נראו מעודדים במעט...
אני אוחזת ביד הילדה הקטנה שהייתי ומעבירה אותה בעדינות חזרה לתמונתה.
"אין לי כוח לעבד את הנתונים הללו כעת", אני אומרת לעצמי ולוקחת נשימה עמוקה. "אולי עוד אחזור על המפגש שהעניק לי הזדמנות לעודד נשמה פצועה ובודדה ולצבוע את העבר בצבע קצת יותר בהיר".
רחלי.
את היא אני בת תשע.
החיוך שלך הוא החיוך שהיית רוצה לחייך.
התחלתי לחבב אותך ולחוש אמפטיה אלייך.אפילו יכולה לחבק אותך.
אני מצליחה להניע אותך מהתמונה. את זזה.תנועות של ילדה עליזה,או לפחות רוצה להיות עליזה.
אני מחבקת אותך,חיבוק של פגישה ותחילתה של אהבה.את שמחה.את נצמדת אלי,רוצה עוד ועוד להיות מחובקת עימי.טוב לך.מרגישה בטוחה אתי.כעת החיוך הוא אמיתי,שמח,רגוע.
"מה עושים היום?" את שואלת.
"היום יש לי הפתעה עבורך!" אני עונה."שימי ידך הקטנה והענוגה בידי ובואי איתי".
"לאן?",את שואלת. לך זה ממש לא משנה,העיקר שאת איתי וטוב לך ואת בוטחת בי.
"אנחנו נלך לפגוש ילד בן 12!" אני עונה ומביטה אליה, אפופת סוד.
"איפה ניפגש?",את שואלת.
ואני עונה לך:"בשדות הירוקים,הרחבים,ליד הנהר הגדול,של פולניה!"
והנה אנחנו בשדות,הולכות ומפנימות את המרחבים הירוקים,את ציוצי הצפורים ואת שיחי האוכמניות הפזורים בצדי הדרכים.
"הנה הוא קרב,בא מולנו!",אני מודיעה .
ילד בן 12, מכנסיו הקצרים קרועים, עוטה חולצה בלויה שרבים בה החורים על הבד.יחף,עצוב ושפוף,חסר אונים כמעט.
"מי זה?" את שואלת אותי בתמיהה.
"זה אבא שלי ומן הסתם גם שלך!" ,אני מסבירה וממשיכה בדברי:"הוא הצליח לברוח ממחנה הגסטפו, אין לו לאן ללכת.הוא פגש אישה שסיפרה לו שאין לאן לחזור,הגטו סגור,אין יוצא ואין בא. הוא לא יודע מה לעשות!"
"מה לדעתך נוכל לעשות?",היא שואלת אותי."הרי באנו לפגוש אותו מן העתיד,69 שנים אחרי הארוע.לא נוכל לעזור לו באוכל או בכסף,לא בשום אמצעי פיזי."
ואני עונה לה:
"נוכל לחבק אותו,כמו שאנחנו מתחבקות,לתת לו תחושת חום ואנרגיות לעוד כמה שנים!"
שתינו קרבות אליו, הוא מזהה אותנו וארשת פניו העצובה משתנה והוא מחייך אלינו קלות. אנו מרגישות שהחיוך אמיתי, מחבקות אותו בחום ומעניקות לו תחושת חמימות , כמיטב יכלתנו.
"איך זה זה שאתה מחייך?", שואלת הילדה שהייתי.
הוא עונה מתוך תמונת החזון שמופיעה מולו:"אני שמח שאתן לבושות יפה ונקי,מרגישות בטוח,יש לכן בית לחזור אליו ואוכל לאכול,וזה נותן לי תחושה טובה".
זו היתה רק הצצה לעולמו של הילד הנודד,חסר הבית והמשפחה,אשר ברגע אחד הפך בוגר ושורד.
הגיע רגע הפרידה.
פני הילד לובשים ארשת תכליתית והוא אומר לנו:
"אני ממשיך בדרך המיועדת לי, רק כך אוכל להביאך לעולם, אז נתראה שם,בעתיד!"
"האם תזכור אותי?" שואלת הילדה.
"אני אעניק לך את שם אימי ואזכור אותך תמיד!", עונה הילד בן ה-12,המתרחק מאיתנו לעבר גורלו. צעדיו נראו מעודדים במעט...
אני אוחזת ביד הילדה הקטנה שהייתי ומעבירה אותה בעדינות חזרה לתמונתה.
"אין לי כוח לעבד את הנתונים הללו כעת", אני אומרת לעצמי ולוקחת נשימה עמוקה. "אולי עוד אחזור על המפגש שהעניק לי הזדמנות לעודד נשמה פצועה ובודדה ולצבוע את העבר בצבע קצת יותר בהיר".
רחלי.
