זועקת את המועקה של הדור השני.
מלחמת העולם השנייה הסתיימה.
בחור ובחורה,יתומים מכל שריד משפחה,עולים ארצה לאחר שייט זוועות בים התיכון.
הם מגוייסים מייד לצבא,לפלמ"ח.
קיימת סכנת הישרדות בארץ.
אין זמן לפינוקים. גם אין מי שיפנק.
מלחמת השחרור הסתיימה.
יש מדינת יהודים!
זוג עומד תחת החופה.
אין אבא, אין אמא, אין סבא, אין סבתא, אין דודים, אין אחים.
אין גם חגיגה. העדים הם תושבי המושב: כפר יהושוע 1950.
יש דמעות ובכי: "לו היו ההורים כאן לראות".
נולדת ילדה.
הנה הנקמה!
הסיפורים מחלחלים מן האוזן אל הנפש הקטנה.
לפני שלמדה ללכת,היא כבר יודעת כמה סבל יש בעולם.
אמא רק בוכה, איך אפשר שלא לבכות לפחות, אם לא משתגעים.היא היתה רק בת 8.
אבא רק עובד קשה ומספר ומספר. הוא היה בן 12 ויש לו המון מה לספר.
זוכר כל פרט, רחובות, שמות. הוא מספר 5 שנות מלחמה משך 52 שנה.
הילדה הקטנה מקשיבה, מרחמת, מגוננת.
מישהו צריך למלא את מקום האם החסרה של אמא. מי פנוי?
ילדה בת שלוש.
יש רתיעה מלהיקשר לייצור הקטן הזה, שמא חס וחלילה תבוא שואה ויאבדו אותו גם.
מעניקים אוכל,בגדים,כל מחסורו,פרט ליחס אוהב גלוי.
ילדה- כותל .
הכותל בנוי מאבנים והכותל רק סופג, חזק.
לבכות מותר בסתר, בתוך הכרית בלילה כשההורים ישנים, אחרת יהיו הערות של השוואה:
"את לא יודעת כמה טוב לך לעומת מה שעברנו!"
וזה נכון, אין מה להשוות. אבל מזל שאפשר בלילה לבכות.
לבכות בגיל 8 על כמות הצער בעולם.
לבכות ואפילו לא להיות מודעת שקיים דבר כזה שנקרא אהבה וטיפוח.
לבכות מתוך הבנה שיש לך הורים שהם בפנים מרוסקים, אי אפשר לדרוש מהם עוד.
הילדה חיה וגדלה, זו דרכו של עולם.
תמיד רוצה לרצות ולהשיג תוצאות טובות בחייה למען לא תתגלנה חולשות אצלה,למען ההורים,רק שלא ידעו עוד צער ועצב וכעס בחייהם.
הזמן עובר, התמונה ברורה יותר ויותר .אין כאן אשמים, יש שורדים!
רואים את הצד הטוב : החוזק, העצמאות, השליטה והאחריות האישית על החיים.
כאשר החנק גובר מדי פעם, צפים הרחמים העצמיים ואפשר ומותר כבר לבכות.
מותר ואפשר גם לשתף בכתב ובאינטרנט ובשיחות.
מבינים התנהגויות, מבינים יותר מערכות יחסים במשפחה.
החנק הזה נמצא אצל רבים מבני הדור השני והבעתי קמצוץ ממנו.
נשמות הנספים היקרות, תהא נשמתכם צרורה בצרור החיים!
רחלי.
מלחמת העולם השנייה הסתיימה.
בחור ובחורה,יתומים מכל שריד משפחה,עולים ארצה לאחר שייט זוועות בים התיכון.
הם מגוייסים מייד לצבא,לפלמ"ח.
קיימת סכנת הישרדות בארץ.
אין זמן לפינוקים. גם אין מי שיפנק.
מלחמת השחרור הסתיימה.
יש מדינת יהודים!
זוג עומד תחת החופה.
אין אבא, אין אמא, אין סבא, אין סבתא, אין דודים, אין אחים.
אין גם חגיגה. העדים הם תושבי המושב: כפר יהושוע 1950.
יש דמעות ובכי: "לו היו ההורים כאן לראות".
נולדת ילדה.
הנה הנקמה!
הסיפורים מחלחלים מן האוזן אל הנפש הקטנה.
לפני שלמדה ללכת,היא כבר יודעת כמה סבל יש בעולם.
אמא רק בוכה, איך אפשר שלא לבכות לפחות, אם לא משתגעים.היא היתה רק בת 8.
אבא רק עובד קשה ומספר ומספר. הוא היה בן 12 ויש לו המון מה לספר.
זוכר כל פרט, רחובות, שמות. הוא מספר 5 שנות מלחמה משך 52 שנה.
הילדה הקטנה מקשיבה, מרחמת, מגוננת.
מישהו צריך למלא את מקום האם החסרה של אמא. מי פנוי?
ילדה בת שלוש.
יש רתיעה מלהיקשר לייצור הקטן הזה, שמא חס וחלילה תבוא שואה ויאבדו אותו גם.
מעניקים אוכל,בגדים,כל מחסורו,פרט ליחס אוהב גלוי.
ילדה- כותל .
הכותל בנוי מאבנים והכותל רק סופג, חזק.
לבכות מותר בסתר, בתוך הכרית בלילה כשההורים ישנים, אחרת יהיו הערות של השוואה:
"את לא יודעת כמה טוב לך לעומת מה שעברנו!"
וזה נכון, אין מה להשוות. אבל מזל שאפשר בלילה לבכות.
לבכות בגיל 8 על כמות הצער בעולם.
לבכות ואפילו לא להיות מודעת שקיים דבר כזה שנקרא אהבה וטיפוח.
לבכות מתוך הבנה שיש לך הורים שהם בפנים מרוסקים, אי אפשר לדרוש מהם עוד.
הילדה חיה וגדלה, זו דרכו של עולם.
תמיד רוצה לרצות ולהשיג תוצאות טובות בחייה למען לא תתגלנה חולשות אצלה,למען ההורים,רק שלא ידעו עוד צער ועצב וכעס בחייהם.
הזמן עובר, התמונה ברורה יותר ויותר .אין כאן אשמים, יש שורדים!
רואים את הצד הטוב : החוזק, העצמאות, השליטה והאחריות האישית על החיים.
כאשר החנק גובר מדי פעם, צפים הרחמים העצמיים ואפשר ומותר כבר לבכות.
מותר ואפשר גם לשתף בכתב ובאינטרנט ובשיחות.
מבינים התנהגויות, מבינים יותר מערכות יחסים במשפחה.
החנק הזה נמצא אצל רבים מבני הדור השני והבעתי קמצוץ ממנו.
נשמות הנספים היקרות, תהא נשמתכם צרורה בצרור החיים!
רחלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה