שלי לא מתלוננת,שלי לא בוכה.שלי מתבוננת.
עם שלי יש לי קשר מיוחד,עמוק ועתיק,קשר נשמתי.
היא מלמדת אותי להתחבר אל עצמי.
היא בת חמש וחצי,רזה כמו שהייתי בילדותי. בוחנת הכל וחשה את השונות בינה לבין האחרים.
לא אכפת לה, כך נדמה. היא סקרנית, אך לא תוקפת בשאלות.
מחברת עובדה לעובדה,בשקט המופתי שלה ומגיעה למסקנות.
נדמה כאילו היא חד מימדית. כל כך רזה שכמעט לא רואים כלום מהצד.אליה צריך להביט מקדימה,פנים אל פנים,ישירות.
כל הילדים שועטים,צועקים,משחקים,רצים, המולה.
אם ישוט מבטי סביב, אראה אותה מתבוננת בי, כמעט תמיד.
אני מחייכת חיוך קטן, היא משיבה באותה מטבע. אנחנו מדברות בשפה אחרת,כמעט ללא מילים. אין צורך.היא יודעת את תפקידה ואני עדיין מנסה להבין את מקומה בחיי.
האם היא משמשת מראה לי?
האם עלי ללמוד מן השקט שלה את חכמת הקבלה של החיים?
האם לספוג משלוות רוחה ולמתן את סערת רוחי?
האם היא מאפשרת לי לגעת ממש בילדה שבי שאליה אני כמהה להתחבר?
בבוקר, עם כניסת הילדים לגן,הם עטים על המשחקים שהנחתי על השולחנות ומתעמקים בהם.
שלי יוצרת תמונה מכפיסים מגנטיים צבעוניים על גבי לוח,בשקט האופייני לה.התמונה צבעונית,מרגיעה ומתאפיינת בניואנסים קטנים בהם באה לידי ביטוי חכמתה.
ישבתי לידה ויצרתי אף אני.הזדמנות לבחון את יכולותי ולשוב כמה עשרות שנים אחורה בזמן.
היא שקטה. ילדה מסקרנת.
אני לא מתאפקת ושואלת אותה:"מה תרצי להיות כשתהיי גדולה?"
"רופאה!",היא משיבה בחיוך,ואני יודעת כי היא רצינית בתשובתה וביום מן הימים עוד נשמע עליה.
היא כאילו באה לכאן מעולם אחר,מימד אחר,בשליחות כלשהי .
נחמד לי שהיא מוצאת בי ענין ומביטה בי,אך המבטים הללו גורמים לי לשאול את עצמי המון שאלות.
אני מכבדת את התפקיד שלה, בקטע המפגש הזמני של חיינו.
כל הגן יצא לצפות בהצגה לילדים.
צעדתי בראש החבורה ובאופן טבעי אחזתי בידה של שלי,שכמעט תמיד בסביבתי וחשתי בדיוק את אותה תחושה שהיתה קיימת בדמיוני,כאשר אני לוקחת את הילדה שבי לטיול.איזו ברכה!
ישבנו באולם,הגן תפס שורה לרוחב האולם,אני בתחילת השורה ושלי מימיני.
ההצגה החלה .בלילה הקודם,היו לי קצת סיוטים ובהם אחד הילדים,בורח לי בתוך אולם ההצגות ומתחבא ואני רצה אחריו ולא רואה איך זה נגמר.בקיצור הייתי עייפה.
הקשבתי להצגה והחלטתי לעצום את עיני בהסוואת החשיכה. אני רגועה,ילדי הגן "כבולים" בין השורות ויש עוד שלושה הורים מלווים והגננת עימנו,משגיחים.
לאחר כמה דקות בעיניים עצומות אני מציצה לימיני ורואה את שלי מביטה בי.היא כמו מבינה אותי,אינה צריכה לשאול כלום.אני מחייכת,היא משיבה חיוך וממשיכה בצפייה בהצגה.
אני מרגישה כי אלהים שלח מלאך מלווה,מדריך להכרתי ובעיקר מדהים בשקט שבו.
רחלי.
עם שלי יש לי קשר מיוחד,עמוק ועתיק,קשר נשמתי.
היא מלמדת אותי להתחבר אל עצמי.
היא בת חמש וחצי,רזה כמו שהייתי בילדותי. בוחנת הכל וחשה את השונות בינה לבין האחרים.
לא אכפת לה, כך נדמה. היא סקרנית, אך לא תוקפת בשאלות.
מחברת עובדה לעובדה,בשקט המופתי שלה ומגיעה למסקנות.
נדמה כאילו היא חד מימדית. כל כך רזה שכמעט לא רואים כלום מהצד.אליה צריך להביט מקדימה,פנים אל פנים,ישירות.
כל הילדים שועטים,צועקים,משחקים,רצים, המולה.
אם ישוט מבטי סביב, אראה אותה מתבוננת בי, כמעט תמיד.
אני מחייכת חיוך קטן, היא משיבה באותה מטבע. אנחנו מדברות בשפה אחרת,כמעט ללא מילים. אין צורך.היא יודעת את תפקידה ואני עדיין מנסה להבין את מקומה בחיי.
האם היא משמשת מראה לי?
האם עלי ללמוד מן השקט שלה את חכמת הקבלה של החיים?
האם לספוג משלוות רוחה ולמתן את סערת רוחי?
האם היא מאפשרת לי לגעת ממש בילדה שבי שאליה אני כמהה להתחבר?
בבוקר, עם כניסת הילדים לגן,הם עטים על המשחקים שהנחתי על השולחנות ומתעמקים בהם.
שלי יוצרת תמונה מכפיסים מגנטיים צבעוניים על גבי לוח,בשקט האופייני לה.התמונה צבעונית,מרגיעה ומתאפיינת בניואנסים קטנים בהם באה לידי ביטוי חכמתה.
ישבתי לידה ויצרתי אף אני.הזדמנות לבחון את יכולותי ולשוב כמה עשרות שנים אחורה בזמן.
היא שקטה. ילדה מסקרנת.
אני לא מתאפקת ושואלת אותה:"מה תרצי להיות כשתהיי גדולה?"
"רופאה!",היא משיבה בחיוך,ואני יודעת כי היא רצינית בתשובתה וביום מן הימים עוד נשמע עליה.
היא כאילו באה לכאן מעולם אחר,מימד אחר,בשליחות כלשהי .
נחמד לי שהיא מוצאת בי ענין ומביטה בי,אך המבטים הללו גורמים לי לשאול את עצמי המון שאלות.
אני מכבדת את התפקיד שלה, בקטע המפגש הזמני של חיינו.
כל הגן יצא לצפות בהצגה לילדים.
צעדתי בראש החבורה ובאופן טבעי אחזתי בידה של שלי,שכמעט תמיד בסביבתי וחשתי בדיוק את אותה תחושה שהיתה קיימת בדמיוני,כאשר אני לוקחת את הילדה שבי לטיול.איזו ברכה!
ישבנו באולם,הגן תפס שורה לרוחב האולם,אני בתחילת השורה ושלי מימיני.
ההצגה החלה .בלילה הקודם,היו לי קצת סיוטים ובהם אחד הילדים,בורח לי בתוך אולם ההצגות ומתחבא ואני רצה אחריו ולא רואה איך זה נגמר.בקיצור הייתי עייפה.
הקשבתי להצגה והחלטתי לעצום את עיני בהסוואת החשיכה. אני רגועה,ילדי הגן "כבולים" בין השורות ויש עוד שלושה הורים מלווים והגננת עימנו,משגיחים.
לאחר כמה דקות בעיניים עצומות אני מציצה לימיני ורואה את שלי מביטה בי.היא כמו מבינה אותי,אינה צריכה לשאול כלום.אני מחייכת,היא משיבה חיוך וממשיכה בצפייה בהצגה.
אני מרגישה כי אלהים שלח מלאך מלווה,מדריך להכרתי ובעיקר מדהים בשקט שבו.
רחלי.
