17 ביולי 2012

רגעים טובים ויפים


והיו הרגעים היפים במושב.

אל תשכחי, אני אומרת לעצמי, את הדברים הטובים והיפים.

אכן גם אותם יש להנציח.

בגיל מוקדם,בערך 4,5,אמא למדה אותי את האותיות וגם לקרוא.נמחקו לי מהזכרון רגעי ההשקעה הללו.

אני רק זוכרת ומעריכה מאוד מאוד,שלמרות ,לפי ידיעתי,שהכסף הספיק בקושי לפרנסה,קנו לי ספרים.לפחות אחת לחדשיים.

הייתי קוראת כבר בגיל 5. גם לימדו אותי על שעון.

זוכרת את השאלה הראשונה בבית הספר בכיתה א'.המורה ציירה שעון ושאלה מי יודע מה השעה: הצבעתי ועניתי: 6! זה היה נכון כמובן.

זוכרת שאמא היתה בחוץ,תולה כביסה והיתה מבקשת שנגיד לה:על מה עומד המחוג הקטן ועל מה המחוג הגדול.לפי זה ,אמרה את השעה וכך קלטנו.



ופעם בהיותי בת 5, הייתי חולה.תמיד היו לי דלקות באוזניים(כנראה מרוב הבכי ששמעתי) והיו לי דלקות בגרון(לא יכולתי/לא היתה לי זכות להביע משהו).

בקיצור,לא שלחו אותי לגן.היינו רק אמא ואני.ואמא באה עם ציור של תפוח עץ.הביאה צבעים והיתה לידי.אני צבעתי. היתה לי אמא לידי, נטו,רק שלי.זה חרוט היטב בזכרוני.



לפי תמונות מגילאים קטנים,אמא השקיעה בי בצילומים.זה משותף לנו.גם אני אהבתי לצלם ולהנציח את המשפחה. כן, זה משותף.



היה יתרון באמא שמחליפה את האחות במושב.כשהיו מחסנים בכיתה, הייתי בורחת מפחד הביתה.הכיתה גבלה בשדות שלנו. למחרת אמא היתה לוקחת אותי למרפאה ומזריקה לי בעצמה.לכאורה,פחות כאב לי.

תמיד פחדתי ממזרקים.אמא היתה קצת מפחידה אותנו שנאכל, אחרת תזריק לנו...



אמא תפרה לי חולצה, ביד.לא היתה לה מכונת תפירה והיא ממש במו ידיה תפרה לי ולאחותי חולצות.מעין גופיה כזו,לבנה. כל הכבוד לה,זה לא קל.



אמא לימדה אותנו היכן חותכים את העוף,כדי לבשל.מצחיק היום,כשיש שפים צעירים כל כך לספר זאת,אבל הבישול היה חלק מהמטלות של הבית.גם ניקינו גם כיבסנו ביד.



עד כה ,בינתיים,

רחל.

סלחי לי בתי


בתי , אנא סלחי לי.סלחי לי על הבכי הרב שנאלצת לשמוע.

סלחי לי על שלא חיבקתי אותך מספיק.

סלחי לי על שהייתי עסוקה בעבודה בהישרדות ולא יכולתי להעניק לך זמן איכות.

סלחי לי על שלא סרקתי אותך מספיק.את מופיעה בתמונת הכיתה פרועה בשתי השנים הראשונות.זה כנראה לא מקרי.

סלחי לי על שמצאתי בך את התמיכה,במקום בעצמי.אבל לא יכולתי לשאת את עודפי הצער והכאב.את היית לידי, קרובת המשפחה היחידה שהיתה לי, אחרי שאיבדתי בשואה הורים ומשפחה.

סלחי לי על הפחד לאבד שוב אדם אהוב.

סלחי לי על שלחמתי על מה שהעניק לי מעט בטחון עצמי.זה התבטא בקנאה לאביך משם הדרך לריבים וצעקות נטוותה מיידית.

הצעקות,הריבים,הבכי הם היו מנגינת חייך בשנים הראשונות.סלחי לי על כך.

סלחי לי על שלא חשבתי כי הרשמים הללו יותירו בך צלקות עמוקות.

סלחי לי על שלא השארתי לך מקום לבכות,לצעוק,לרצות.

סלחי לי על שכאבת את כאבי ושחררת אותי מעט ממצוקותי.

גם לי היה קשה,בתי.

סלחי לי על ששחררתי אותך מוקדם מדי מתשומת לבי.חיי היו קשים ובקושי שרדתי בנסיון לשקמם.עבדתי להאכיל גם את יתר אחיותייך.

סלחי לי על שנאלצת ליטול חלק נכבד מעבודות הבית וגידול אחיותייך הצעירות.

סליחה על שלקחת על עצמך, מבלי יכולת לסרב,ללמד ולעזור להן להתקדם בלימודים.

סליחה שהיית צריכה להכין להם אוכל ,לכבס ,לסרק ולהלביש.

סליחה על שלא הייתי קשובה לתחינתך: מילה טובה, עידוד.תמיד סמכתי עלייך.את מסתדרת.

סליחה שאולי גם ראיתי בך את הצד החזק של אביך והיית בעיני כמוהו,ולכן אולי לא סבלתי אותך.

סליחה על שתמיד הופלית לרעה ולא הבנתי שלמרות שאינך צריכה דבר ויש לך "הכל", את רק רצית להיות נאהבת מעט .לא שותפה לנטל, אלא קצת ילדה שאמה אוהבת אותה.

סליחה שזה היה התפקיד שלי בחייך, אני עזרתי לך להיות מי שאת: רגישה,עוזרת,עצמאית!

סליחה בתי, שלא כלכלתי צעדי באהבה. לא היה מקום לאהבה בתוך עצב ואכזבה.

סליחה לי לעצמי על ההתנהלות בחיי, שפגעה בי והעבירה שנותי בהתמקדות בסבל.

סלחי לי בתי, סלחי לי, עצמי,

בתי את עצמי.

סלחי לעצמך בתי, סלחי לי ואוכל לסלוח לעצמי!



רחלי.