רגעים טובים ויפים

והיו הרגעים היפים במושב.

אל תשכחי, אני אומרת לעצמי, את הדברים הטובים והיפים.

אכן גם אותם יש להנציח.

בגיל מוקדם,בערך 4,5,אמא למדה אותי את האותיות וגם לקרוא.נמחקו לי מהזכרון רגעי ההשקעה הללו.

אני רק זוכרת ומעריכה מאוד מאוד,שלמרות ,לפי ידיעתי,שהכסף הספיק בקושי לפרנסה,קנו לי ספרים.לפחות אחת לחדשיים.

הייתי קוראת כבר בגיל 5. גם לימדו אותי על שעון.

זוכרת את השאלה הראשונה בבית הספר בכיתה א'.המורה ציירה שעון ושאלה מי יודע מה השעה: הצבעתי ועניתי: 6! זה היה נכון כמובן.

זוכרת שאמא היתה בחוץ,תולה כביסה והיתה מבקשת שנגיד לה:על מה עומד המחוג הקטן ועל מה המחוג הגדול.לפי זה ,אמרה את השעה וכך קלטנו.

ופעם בהיותי בת 5, הייתי חולה.תמיד היו לי דלקות באוזניים(כנראה מרוב הבכי ששמעתי) והיו לי דלקות בגרון(לא יכולתי/לא היתה לי זכות להביע משהו).

בקיצור,לא שלחו אותי לגן.היינו רק אמא ואני.ואמא באה עם ציור של תפוח עץ.הביאה צבעים והיתה לידי.אני צבעתי. היתה לי אמא לידי, נטו,רק שלי.זה חרוט היטב בזכרוני.

לפי תמונות מגילאים קטנים,אמא השקיעה בי בצילומים.זה משותף לנו.גם אני אהבתי לצלם ולהנציח את המשפחה. כן, זה משותף.

היה יתרון באמא שמחליפה את האחות במושב.כשהיו מחסנים בכיתה, הייתי בורחת מפחד הביתה.הכיתה גבלה בשדות שלנו. למחרת אמא היתה לוקחת אותי למרפאה ומזריקה לי בעצמה.לכאורה,פחות כאב לי.

תמיד פחדתי ממזרקים.אמא היתה קצת מפחידה אותנו שנאכל, אחרת תזריק לנו...

אמא תפרה לי חולצה, ביד.לא היתה לה מכונת תפירה והיא ממש במו ידיה תפרה לי ולאחותי חולצות.מעין גופיה כזו,לבנה. כל הכבוד לה,זה לא קל.

אמא לימדה אותנו היכן חותכים את העוף,כדי לבשל.מצחיק היום,כשיש שפים צעירים כל כך לספר זאת,אבל הבישול היה חלק מהמטלות של הבית.גם ניקינו גם כיבסנו ביד.

עד כה ,בינתיים,

רחל.

סלחי לי בתי

בתי , אנא סלחי לי.סלחי לי על הבכי הרב שנאלצת לשמוע.

סלחי לי על שלא חיבקתי אותך מספיק.

סלחי לי על שהייתי עסוקה בעבודה בהישרדות ולא יכולתי להעניק לך זמן איכות.

סלחי לי על שלא סרקתי אותך מספיק.את מופיעה בתמונת הכיתה פרועה בשתי השנים הראשונות.זה כנראה לא מקרי.

סלחי לי על שמצאתי בך את התמיכה,במקום בעצמי.אבל לא יכולתי לשאת את עודפי הצער והכאב.את היית לידי, קרובת המשפחה היחידה שהיתה לי, אחרי שאיבדתי בשואה הורים ומשפחה.

סלחי לי על הפחד לאבד שוב אדם אהוב.

סלחי לי על שלחמתי על מה שהעניק לי מעט בטחון עצמי.זה התבטא בקנאה לאביך משם הדרך לריבים וצעקות נטוותה מיידית.

הצעקות,הריבים,הבכי הם היו מנגינת חייך בשנים הראשונות.סלחי לי על כך.

סלחי לי על שלא חשבתי כי הרשמים הללו יותירו בך צלקות עמוקות.

סלחי לי על שלא השארתי לך מקום לבכות,לצעוק,לרצות.

סלחי לי על שכאבת את כאבי ושחררת אותי מעט ממצוקותי.

גם לי היה קשה,בתי.

סלחי לי על ששחררתי אותך מוקדם מדי מתשומת לבי.חיי היו קשים ובקושי שרדתי בנסיון לשקמם.עבדתי להאכיל גם את יתר אחיותייך.

סלחי לי על שנאלצת ליטול חלק נכבד מעבודות הבית וגידול אחיותייך הצעירות.

סליחה על שלקחת על עצמך, מבלי יכולת לסרב,ללמד ולעזור להן להתקדם בלימודים.

סליחה שהיית צריכה להכין להם אוכל ,לכבס ,לסרק ולהלביש.

סליחה על שלא הייתי קשובה לתחינתך: מילה טובה, עידוד.תמיד סמכתי עלייך.את מסתדרת.

סליחה שאולי גם ראיתי בך את הצד החזק של אביך והיית בעיני כמוהו,ולכן אולי לא סבלתי אותך.

סליחה על שתמיד הופלית לרעה ולא הבנתי שלמרות שאינך צריכה דבר ויש לך "הכל", את רק רצית להיות נאהבת מעט .לא שותפה לנטל, אלא קצת ילדה שאמה אוהבת אותה.

סליחה שזה היה התפקיד שלי בחייך, אני עזרתי לך להיות מי שאת: רגישה,עוזרת,עצמאית!

סליחה בתי, שלא כלכלתי צעדי באהבה. לא היה מקום לאהבה בתוך עצב ואכזבה.

סליחה לי לעצמי על ההתנהלות בחיי, שפגעה בי והעבירה שנותי בהתמקדות בסבל.

סלחי לי בתי, סלחי לי, עצמי,

בתי את עצמי.

סלחי לעצמך בתי, סלחי לי ואוכל לסלוח לעצמי!

רחלי.

הבת

הבת של איבה
פתאום בתוך המולת הילדים וההורים המגיעים לגן, מקצה החדר אני קולטת אותה.

אני רצה אליה ו"נופלת על צוארה" כמו שכתוב בתנ"ך, עם כל המשמעות.


אולי עשרים שנים לא ראיתי אותה. היא לא השתנתה ,נותר בה אותו דפוס פנים המוכר לי מהילדות. היתה המומה לרגע מההתנפלות, אך הזכרתי לה את שם אבי וההתלהבות החלה.

החלפנו מידע על עברנו המשותף במושב, על המכרים והמשפחה.
מה שכעת אני יודעת שכל רגע של שהייה במחיצתה הביא אלי את מראות השדות, הגידולים והאדמה החרושה. חייתי מחדש את העבודה והחיים הקשים בחקלאות, שהיום אני מברכת על היותם חלק מקיומי.


במיוחד זוכרת אני את הוריה שעבדו מאוד קשה ובמסירות מקודשת את האדמה ויבולה. יכולתי לחוש ממש את כל העבר ההוא בגוף ובהילה העופפת את גופה של שרה הבת של איבה.


והמילים שדיברה וחכמת החיים שבקעה מגרונה, היא בדיוק החכמה אליה מתגעגעים. חכמת התנהלות מהתקופה בה החיים היו ממש פשוטים ובני אדם היו מחוברים להווה, לגוף לאדמה לגשם לשמש לטבע...פתאום זה היה כמו לחזור אל עץ אלה עתיק ועוצמתי שאהבת להיות במחיצתו בילדות.


המפגש הנהדר הזה הציב בעבורי מראה לכל מה שהיווה אבן יסוד לקיומי. ראיתי את הקשיים ואת שמחת החיים, את התובנות שהביאו אותי להעריך ולאהוב את הקיים ,להתפלא ולהודות בכל יום מחדש על היצרה המדהימה : החיים!

אני מסתכלת על הנכד ורואה בדיוק את אביה רק בקטן...

לא זוכרת למה בכיתי, אבל בטוח שהסיבה הצדיקה...
רחלי.

הילדה שהייתה,הילד שאיננו ואני-מפגש

אני רואה אותך. ילדה רזה, שיער שטיני פזור,מחייכת.


את היא אני בת תשע.

החיוך שלך הוא החיוך שהיית רוצה לחייך.

התחלתי לחבב אותך ולחוש אמפטיה אלייך.אפילו יכולה לחבק אותך.

אני מצליחה להניע אותך מהתמונה. את זזה.תנועות של ילדה עליזה,או לפחות רוצה להיות עליזה.

אני מחבקת אותך,חיבוק של פגישה ותחילתה של אהבה.את שמחה.את נצמדת אלי,רוצה עוד ועוד להיות מחובקת עימי.טוב לך.מרגישה בטוחה אתי.כעת החיוך הוא אמיתי,שמח,רגוע.

"מה עושים היום?" את שואלת.


"היום יש לי הפתעה עבורך!" אני עונה."שימי ידך הקטנה והענוגה בידי ובואי איתי".


"לאן?",את שואלת. לך זה ממש לא משנה,העיקר שאת איתי וטוב לך ואת בוטחת בי.

"אנחנו נלך לפגוש ילד בן 12!" אני עונה ומביטה אליה, אפופת סוד.


"איפה ניפגש?",את שואלת.

ואני עונה לך:"בשדות הירוקים,הרחבים,ליד הנהר הגדול,של פולניה!"

והנה אנחנו בשדות,הולכות ומפנימות את המרחבים הירוקים,את ציוצי הצפורים ואת שיחי האוכמניות הפזורים בצדי הדרכים.

"הנה הוא קרב,בא מולנו!",אני מודיעה .


ילד בן 12, מכנסיו הקצרים קרועים, עוטה חולצה בלויה שרבים בה החורים על הבד.יחף,עצוב ושפוף,חסר אונים כמעט.


"מי זה?" את שואלת אותי בתמיהה.

"זה אבא שלי ומן הסתם גם שלך!" ,אני מסבירה וממשיכה בדברי:"הוא הצליח לברוח ממחנה הגסטפו, אין לו לאן ללכת.הוא פגש אישה שסיפרה לו שאין לאן לחזור,הגטו סגור,אין יוצא ואין בא. הוא לא יודע מה לעשות!"


"מה לדעתך נוכל לעשות?",היא שואלת אותי."הרי באנו לפגוש אותו מן העתיד,69 שנים אחרי הארוע.לא נוכל לעזור לו באוכל או בכסף,לא בשום אמצעי פיזי."
ואני עונה לה:
"נוכל לחבק אותו,כמו שאנחנו מתחבקות,לתת לו תחושת חום ואנרגיות לעוד כמה שנים!"
שתינו קרבות אליו, הוא מזהה אותנו וארשת פניו העצובה משתנה והוא מחייך אלינו קלות. אנו מרגישות שהחיוך אמיתי, מחבקות אותו בחום ומעניקות לו תחושת חמימות , כמיטב יכלתנו.


"איך זה זה שאתה מחייך?", שואלת הילדה שהייתי.

הוא עונה מתוך תמונת החזון שמופיעה מולו:"אני שמח שאתן לבושות יפה ונקי,מרגישות בטוח,יש לכן בית לחזור אליו ואוכל לאכול,וזה נותן לי תחושה טובה".
זו היתה רק הצצה לעולמו של הילד הנודד,חסר הבית והמשפחה,אשר ברגע אחד הפך בוגר ושורד.


הגיע רגע הפרידה.
פני הילד לובשים ארשת תכליתית והוא אומר לנו:
"אני ממשיך בדרך המיועדת לי, רק כך אוכל להביאך לעולם, אז נתראה שם,בעתיד!"
"האם תזכור אותי?" שואלת הילדה.
"אני אעניק לך את שם אימי ואזכור אותך תמיד!", עונה הילד בן ה-12,המתרחק מאיתנו לעבר גורלו. צעדיו נראו מעודדים במעט...


אני אוחזת ביד הילדה הקטנה שהייתי ומעבירה אותה בעדינות חזרה לתמונתה.
"אין לי כוח לעבד את הנתונים הללו כעת", אני אומרת לעצמי ולוקחת נשימה עמוקה. "אולי עוד אחזור על המפגש שהעניק לי הזדמנות לעודד נשמה פצועה ובודדה ולצבוע את העבר בצבע קצת יותר בהיר".


רחלי.

ילדה - כותל

זועקת את המועקה של הדור השני.



מלחמת העולם השנייה הסתיימה.

בחור ובחורה,יתומים מכל שריד משפחה,עולים ארצה לאחר שייט זוועות בים התיכון.


הם מגוייסים מייד לצבא,לפלמ"ח.

קיימת סכנת הישרדות בארץ.

אין זמן לפינוקים. גם אין מי שיפנק.

מלחמת השחרור הסתיימה.

יש מדינת יהודים!

זוג עומד תחת החופה.


אין אבא, אין אמא, אין סבא, אין סבתא, אין דודים, אין אחים.


אין גם חגיגה. העדים הם תושבי המושב: כפר יהושוע 1950.

יש דמעות ובכי: "לו היו ההורים כאן לראות".

נולדת ילדה.


הנה הנקמה!


הסיפורים מחלחלים מן האוזן אל הנפש הקטנה.

לפני שלמדה ללכת,היא כבר יודעת כמה סבל יש בעולם.


אמא רק בוכה, איך אפשר שלא לבכות לפחות, אם לא משתגעים.היא היתה רק בת 8.

אבא רק עובד קשה ומספר ומספר. הוא היה בן 12 ויש לו המון מה לספר.

זוכר כל פרט, רחובות, שמות. הוא מספר 5 שנות מלחמה משך 52 שנה.


הילדה הקטנה מקשיבה, מרחמת, מגוננת.


מישהו צריך למלא את מקום האם החסרה של אמא. מי פנוי?

ילדה בת שלוש.

יש רתיעה מלהיקשר לייצור הקטן הזה, שמא חס וחלילה תבוא שואה ויאבדו אותו גם.

מעניקים אוכל,בגדים,כל מחסורו,פרט ליחס אוהב גלוי.


ילדה- כותל .


הכותל בנוי מאבנים והכותל רק סופג, חזק.

לבכות מותר בסתר, בתוך הכרית בלילה כשההורים ישנים, אחרת יהיו הערות של השוואה:


"את לא יודעת כמה טוב לך לעומת מה שעברנו!"

וזה נכון, אין מה להשוות. אבל מזל שאפשר בלילה לבכות.

לבכות בגיל 8 על כמות הצער בעולם.


לבכות ואפילו לא להיות מודעת שקיים דבר כזה שנקרא אהבה וטיפוח.

לבכות מתוך הבנה שיש לך הורים שהם בפנים מרוסקים, אי אפשר לדרוש מהם עוד.

הילדה חיה וגדלה, זו דרכו של עולם.

תמיד רוצה לרצות ולהשיג תוצאות טובות בחייה למען לא תתגלנה חולשות אצלה,למען ההורים,רק שלא ידעו עוד צער ועצב וכעס בחייהם.

הזמן עובר, התמונה ברורה יותר ויותר .אין כאן אשמים, יש שורדים!

רואים את הצד הטוב : החוזק, העצמאות, השליטה והאחריות האישית על החיים.

כאשר החנק גובר מדי פעם, צפים הרחמים העצמיים ואפשר ומותר כבר לבכות.


מותר ואפשר גם לשתף בכתב ובאינטרנט ובשיחות.

מבינים התנהגויות, מבינים יותר מערכות יחסים במשפחה.

החנק הזה נמצא אצל רבים מבני הדור השני והבעתי קמצוץ ממנו.

נשמות הנספים היקרות, תהא נשמתכם צרורה בצרור החיים!

רחלי.