29 בינו׳ 2011

הבת

הבת של איבה
פתאום בתוך המולת הילדים וההורים המגיעים לגן, מקצה החדר אני קולטת אותה.

אני רצה אליה ו"נופלת על צוארה" כמו שכתוב בתנ"ך, עם כל המשמעות.


אולי עשרים שנים לא ראיתי אותה. היא לא השתנתה ,נותר בה אותו דפוס פנים המוכר לי מהילדות. היתה המומה לרגע מההתנפלות, אך הזכרתי לה את שם אבי וההתלהבות החלה.

החלפנו מידע על עברנו המשותף במושב, על המכרים והמשפחה.
מה שכעת אני יודעת שכל רגע של שהייה במחיצתה הביא אלי את מראות השדות, הגידולים והאדמה החרושה. חייתי מחדש את העבודה והחיים הקשים בחקלאות, שהיום אני מברכת על היותם חלק מקיומי.


במיוחד זוכרת אני את הוריה שעבדו מאוד קשה ובמסירות מקודשת את האדמה ויבולה. יכולתי לחוש ממש את כל העבר ההוא בגוף ובהילה העופפת את גופה של שרה הבת של איבה.


והמילים שדיברה וחכמת החיים שבקעה מגרונה, היא בדיוק החכמה אליה מתגעגעים. חכמת התנהלות מהתקופה בה החיים היו ממש פשוטים ובני אדם היו מחוברים להווה, לגוף לאדמה לגשם לשמש לטבע...פתאום זה היה כמו לחזור אל עץ אלה עתיק ועוצמתי שאהבת להיות במחיצתו בילדות.


המפגש הנהדר הזה הציב בעבורי מראה לכל מה שהיווה אבן יסוד לקיומי. ראיתי את הקשיים ואת שמחת החיים, את התובנות שהביאו אותי להעריך ולאהוב את הקיים ,להתפלא ולהודות בכל יום מחדש על היצרה המדהימה : החיים!

אני מסתכלת על הנכד ורואה בדיוק את אביה רק בקטן...



לא זוכרת למה בכיתי, אבל בטוח שהסיבה הצדיקה...
רחלי.