כאשר ילד אומר לי בגן: "הם לא משתפים אותי!", אני מקשיבה. מבינה את הכאב של קטן הממדים שכרגע כל רצונו מתבטא בלהיות "IN". בשניה הבאה אני חושבת בליבי :
א. זה לא כזה נורא (זה ענין של פרופורציות בחיים),
וב.מותק,הכל תלוי בך!"
מעשית, נפתרת הבעיה בכל מיני דרכים : או פניה אל החבורה ה"לא משתפת" ובקשת שיתוף, בד"כ זה עובד, או מציאת חלופה מעניינת לרך ,שתפיג את הכאב הנורא.
ומה הקשר אלי כבוגרת:
לעיתים אני מרגישה ש"לא מספרים לי הכל", לא מערבים אותי בהתרחשויות,לא עונים על ציפיותי החברתיות באופן כללי.
אם אני מעלה את סיטואציית הילד שלא שיתפו אותו ומעמידה עצמי כאחראית בוגרת ומביטה על עצמי ועל התחושה הכואבת שבי,ואני מבינה ש:
א.זה ממש לא נורא (פרופורציות)
וב. חיי מתנהלים באחריותי בלבד!
קל מאוד להאשים את החברה, הרבה יותר קשה לקחת אחריות ויוזמה וליצור לעצמך מצב שונה ,בו תחושותיך רובן תהינה נפלאות.
שבת ברוכה ,מלאת מחשבות טובות,
רחלי.
