החיבור והתוצאה

מביטה בתמונות ההורים בצעירותם:

א ב א   

(חתיך)                                                                                                             

א מ א בעלת יופי מיוחד

איזה מזל!

ותוצאה משביעת רצון:
(הלוואי והייתי מודעת באותה עת בה צולמה התמונה)

הסבר לדור העכשוי:
בשנות החמישים והשישים, היו צלמים מסתובבים ביישובים ,עוברים מבית לבית ומציעים את שרותי הצילום.
כמובן בשחור ,לבן.
הם גם היו הבמאים, בשילוב עם רצון ההורים.
כאן אני למעשה אוחזת ספר, שזה היה מכובד ומוערך. ובהמשך אציג את התמונה השלמה.ברור שבפוזה הזו,אי אפשר לקרוא!
וזה מצחיק,  את מי מרמים פה?
במקרה הזה לא רימו אף אחד, אני הייתי ממש ממש תולעת ספרים.
ע ו ב ד ה :

איך הבימוי? אה?

העיקר שמובעת כאן צניעות, רואים את הלחץ של "לא לזוז מהפוזה" ואת הרצון שלי שתהיה תמונה מוצלחת.
למה?  לא יודעת.

פגישה מחודשת עם הילד הפנימי

אני עומדת לשתף אתכם בתהליך, שאני יודעת מה אעשה בו,אך איני יודעת לאן הוא יוביל.
בגדול זוהי פגישה מחודשת שאני מבקשת לעשות עם הילדה הפנימית שבי:
להביט בה ,
להכיר אותה,
לנסות להבין אותה על סמך זכרוני ועל סמך חווית הצפיה,
לאמץ אותה אל ליבי,
לאהוב אותה בשל היותה מי שהיא,
ומכאן ...
ה כ ל   פ ת ו ח !

אומרים כי תהליך קבלה זה, של עצמך, מגביר את שמחת החיים, מגביר את תחושת הקלילות,
מגביר את האהבה העצמית ובכך מאפשר פתח לאהבת הזולת, חמלה, הבנה וקבלה.

אז החלטתי להתחיל בדרך משלי, מתוך התמונות.

למען האמת, יום אחד כשעשיתי סדר, אחזתי באלבומים ונפלה לה תמונה שלי.
הבטתי בה
ופתאום חשתי את החיבור וההבנה אל דמות הילדה הזו.
היה זה רגע קדוש ועוצמתי. משהו פנימי זע בתוכי.
באותו רגע הבנתי, כמה לא הייתי מחוברת לדמות הזו וכמה טעיתי בהערכתי אליה.

הרגע חלף ומאז חיפשתי לשוב ולחוש את החיבור העוצמתי, מלא הרגש והאהבה.

"כל דבר בעיתו"
חלפו כשנתיים וכנראה הגיע הרגע הנכון.