איה ספוגת מידע שרכשה בחמש שנותיה הרכות. מקרינה "הכל בסדר".
מעיינת בספר שאינה יודעת לקרוא מבחינת הכתב, אך מהרבה בחינות אחרות היא כן יודעת. מעלעלת בדפים ומספרת בקול לעצמה ולכל מי שנמצא בטווח השמיעה את התרשמותה .
כאשר כל ילדי הגן עסוקים בבניית חומות ובתים שנראים כמו שרטוט לפני בנית בית, אצים רצים ממקום למקום, איה לוקחת את מבנה תאטרון הבובות ומכריזה על הצגה קרבה ובאה. משוטטת לפני המתקן העטור בוילון ומודיעה על ההצגה המיועדת.
בבליל הקולות הטרודים בעשיה, נשמע גם קולה. מדי פעם מי מהילדים מטה אוזן להצהרתה, גם אני מנסה להקשיב למילותיה. היא הולכת כה וכה,לא מתרחקת מהמבנה שחלילה לא יעבור לשליטת זרים וממש לא אכפת לה אפילו אם מישהו עוצר או מקשיב. היא רוצה להכריז. מן תפקיד שכזה שלקחה על עצמה.
ואני מנסה להבין מדוע היא מרשימה אותי. מה בעצם קורה?
והבנתי.
היא מזכירה משהו ממני. בילדותי ובבית הספר מעולם לא הייתי בתוך הקבוצה וגם לא היה אכפת לי. עולמי היה מלא והעשרתי אותו מדי יום בקריאה ובשמחת הקיום שכללה אהבת הטבע וקולותיו, כתיבה, ובקיצור ההוויה כשלעצמה.
והקטע של ההכרזה, הריהו דומה למשפט שבא לי פתאום לכתוב על ה-WALL בפייסבוק.זה יכול להיות חרוז, משחק מילים או סתם משפט עם תובנה מופשטת שאי אפשר להסביר. מי שימצא חיבור ,שמחה בשמחתו. אני אומרת מתוך כל הסיבות שבגללן אומרים/כותבים משהו.
הסיבות יכולות להיות:
שמירת קשר עם הסביבה, אמצעי תקשורת. למה? השרדות בשורה התחתונה. רוצה לבד אבל שמישהו יהיה בסביבה למקרה הצורך.
רעיון שצץ וראוי להיבדק מנקודות מבט שונות.
הבעה מנתבת מחשבה, הבעה יוזמת יצירתיות הקורא/המאזין.
OVERLOAD , כבר "נשפך" מהמיכל.לפנות מקום.
אני משמיע אני קיים, לפחות בעיני עצמי במושגי בני אנוש.
בטוחני שיש עוד המון מה להוסיף.
אבל איזה יופי! איך ילדה קטנה, חמודה ונבונה בת חמש מלמדת אותי להתחבר לילדה הקטנה שבי ולאהוב אותי/ה.
הקורס של העולם. באתי לעבוד בגן ויצאתי לומדת.
באהבה רבה לכל הילדים הקסומים,
רחלי.
מעיינת בספר שאינה יודעת לקרוא מבחינת הכתב, אך מהרבה בחינות אחרות היא כן יודעת. מעלעלת בדפים ומספרת בקול לעצמה ולכל מי שנמצא בטווח השמיעה את התרשמותה .
כאשר כל ילדי הגן עסוקים בבניית חומות ובתים שנראים כמו שרטוט לפני בנית בית, אצים רצים ממקום למקום, איה לוקחת את מבנה תאטרון הבובות ומכריזה על הצגה קרבה ובאה. משוטטת לפני המתקן העטור בוילון ומודיעה על ההצגה המיועדת.
בבליל הקולות הטרודים בעשיה, נשמע גם קולה. מדי פעם מי מהילדים מטה אוזן להצהרתה, גם אני מנסה להקשיב למילותיה. היא הולכת כה וכה,לא מתרחקת מהמבנה שחלילה לא יעבור לשליטת זרים וממש לא אכפת לה אפילו אם מישהו עוצר או מקשיב. היא רוצה להכריז. מן תפקיד שכזה שלקחה על עצמה.
ואני מנסה להבין מדוע היא מרשימה אותי. מה בעצם קורה?
והבנתי.
היא מזכירה משהו ממני. בילדותי ובבית הספר מעולם לא הייתי בתוך הקבוצה וגם לא היה אכפת לי. עולמי היה מלא והעשרתי אותו מדי יום בקריאה ובשמחת הקיום שכללה אהבת הטבע וקולותיו, כתיבה, ובקיצור ההוויה כשלעצמה.
והקטע של ההכרזה, הריהו דומה למשפט שבא לי פתאום לכתוב על ה-WALL בפייסבוק.זה יכול להיות חרוז, משחק מילים או סתם משפט עם תובנה מופשטת שאי אפשר להסביר. מי שימצא חיבור ,שמחה בשמחתו. אני אומרת מתוך כל הסיבות שבגללן אומרים/כותבים משהו.
הסיבות יכולות להיות:
שמירת קשר עם הסביבה, אמצעי תקשורת. למה? השרדות בשורה התחתונה. רוצה לבד אבל שמישהו יהיה בסביבה למקרה הצורך.
רעיון שצץ וראוי להיבדק מנקודות מבט שונות.
הבעה מנתבת מחשבה, הבעה יוזמת יצירתיות הקורא/המאזין.
OVERLOAD , כבר "נשפך" מהמיכל.לפנות מקום.
אני משמיע אני קיים, לפחות בעיני עצמי במושגי בני אנוש.
בטוחני שיש עוד המון מה להוסיף.
אבל איזה יופי! איך ילדה קטנה, חמודה ונבונה בת חמש מלמדת אותי להתחבר לילדה הקטנה שבי ולאהוב אותי/ה.
הקורס של העולם. באתי לעבוד בגן ויצאתי לומדת.
באהבה רבה לכל הילדים הקסומים,
רחלי.
