והיו הרגעים היפים במושב.
אל תשכחי, אני אומרת לעצמי, את הדברים הטובים והיפים.
אכן גם אותם יש להנציח.
בגיל מוקדם,בערך 4,5,אמא למדה אותי את האותיות וגם לקרוא.נמחקו לי מהזכרון רגעי ההשקעה הללו.
אני רק זוכרת ומעריכה מאוד מאוד,שלמרות ,לפי ידיעתי,שהכסף הספיק בקושי לפרנסה,קנו לי ספרים.לפחות אחת לחדשיים.
הייתי קוראת כבר בגיל 5. גם לימדו אותי על שעון.
זוכרת את השאלה הראשונה בבית הספר בכיתה א'.המורה ציירה שעון ושאלה מי יודע מה השעה: הצבעתי ועניתי: 6! זה היה נכון כמובן.
זוכרת שאמא היתה בחוץ,תולה כביסה והיתה מבקשת שנגיד לה:על מה עומד המחוג הקטן ועל מה המחוג הגדול.לפי זה ,אמרה את השעה וכך קלטנו.
ופעם בהיותי בת 5, הייתי חולה.תמיד היו לי דלקות באוזניים(כנראה מרוב הבכי ששמעתי) והיו לי דלקות בגרון(לא יכולתי/לא היתה לי זכות להביע משהו).
בקיצור,לא שלחו אותי לגן.היינו רק אמא ואני.ואמא באה עם ציור של תפוח עץ.הביאה צבעים והיתה לידי.אני צבעתי. היתה לי אמא לידי, נטו,רק שלי.זה חרוט היטב בזכרוני.
לפי תמונות מגילאים קטנים,אמא השקיעה בי בצילומים.זה משותף לנו.גם אני אהבתי לצלם ולהנציח את המשפחה. כן, זה משותף.
היה יתרון באמא שמחליפה את האחות במושב.כשהיו מחסנים בכיתה, הייתי בורחת מפחד הביתה.הכיתה גבלה בשדות שלנו. למחרת אמא היתה לוקחת אותי למרפאה ומזריקה לי בעצמה.לכאורה,פחות כאב לי.
תמיד פחדתי ממזרקים.אמא היתה קצת מפחידה אותנו שנאכל, אחרת תזריק לנו...
אמא תפרה לי חולצה, ביד.לא היתה לה מכונת תפירה והיא ממש במו ידיה תפרה לי ולאחותי חולצות.מעין גופיה כזו,לבנה. כל הכבוד לה,זה לא קל.
אמא לימדה אותנו היכן חותכים את העוף,כדי לבשל.מצחיק היום,כשיש שפים צעירים כל כך לספר זאת,אבל הבישול היה חלק מהמטלות של הבית.גם ניקינו גם כיבסנו ביד.
עד כה ,בינתיים,
רחל.
